דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

החופש שאחרי הסערה

ים של מחשבות


"איביזה נשמע לי מעולה לאחרי צבא, כל המסיבות שם הן ל-21+"

"טוב, אפשר להסתדר באיה נאפה, או קוס".

"אני חושבת שקוס מקום מדהים,אני אחפש עליו היום קצת פרטים, מקומות בילוי, מלונות ונראה מה תחשבו על זה"...

אתם זוכרים את הרגע הזה?
הרגע שבו סיימתם י"ב? וכבר חשבתם לאן תברחו לחודש-חודשיים כדי להירגע מה-12 שנים האלה, שתפסו כל כך הרבה בחייכם? ובסוף התפשרתם על 5 ימים עם 4 חברים הכי טובים?

זה הרגע שבו אני נמצאת עכשיו,

מסיימת לימודים,

וחושבת מה אעשה לאחר הבגרות האחרונה.

מזל שהכנתי תיקיה ב 'מועדפים' עם כל האתרים היפים בעולם שבהם ארצה לבקר כשאגדל.

ה'אגדל' הזה כבר כאן.
ואני יכולה כבר לנסוע אחרי הרבה עבודה וחיסכון כספים. וכמובן - סוף סוף אין לימודים.

נכנסתי לתיקייה. לכל אתר יש שם: איביזה, קוס, הולנד, ארה"ב , הודו, תאילנד.
והנה עוד אתר, לא ידוע. ללא שם.

נכנסתי אליו.

ראיתי ברקע נר דולק עם להבה וירטואלית מתנופפת ברוח.

"יזכור", ותמונה ישנה בשחור לבן.

הרגשתי שאני חייבת לקרוא את זה.

לא הבנתי מה זה עושה בתיקיית הטיולים שלי, והתחלתי לקרוא את סיפור המוות של החייל שהופיע בתמונה.

הוא נפל בעת שהגן על חברו הטוב ליחידה, ובזכותו נפצע החבר בלבד במקום לאבד את חייו.

הלהבה שמאחור החלה לחמם אותי.

המשכתי לקרוא על משפחתו של החייל, שבמקרה התחתן לפני הצבא, והשאיר אחריו אישה בהריון, הורים דואגים, ו-6 אחים קטנים ממנו.

הלהבה החלה שורפת אותי.

המשכתי.

מסתבר שהיה ראיון עם החייל לפני המלחמה. עיתונאית ששואלת שאלות מפגרות.

'ש- מה המשפט שמאפיין אותך במידה הרבה ביותר?'

'ת- ואהבת לרעך כמוך, אני מכבד אחרים יותר ממה שאני מכבד את עצמי' הוא ענה בביטחון.

ולצערנו הוכיח זאת במלחמה.

יום הזיכרון קרב, והרגשתי כזו מחויבות לחייל האמיץ הזה, שלא חשבתי פעמים,

וחיפשתי את מקום קבורתו,

במקרה, הוא קבור בעיר מגוריי.

טקס יום הזיכרון בבית הספר. שמונה בבוקר. צעדת תלמידים נכנסת, קודרת ועמוקה.

ואני? צועדת בראש עם דגל ישראל.
התפקיד המכובד ביותר בבית הספר, שגם סימל עבורי משהו.
לשאת את דגל הלאום שלי, ושל כל 6,000 הצופים שבאו לראות את הטקס.

של הנופלים במלחמות, בפעולות האיבה, ובכלל של כל התושבים במדינת ישראל.

הרגשתי פטריוטית מתמיד, למרות שלא אני 'בניתי את ביתי בשתי ידיי' ולמרת שלא 'נטעתי עץ', הרגשתי הכי מחוברת לכאן, זה היה השיא של הרגשתי לאורך כל חיי הצעירים, כאן הרגשתי הכי שייכת לארץ הזאת.
אחרי הטקס, החלה הצפירה.

המון דמויות חלפו לי בראש.
של אנשים שאינם, ושל אנשים שכרגע עסוקים במלחמה הלא מוצהרת הזאת שם בחוץ.

של חברים שלי, שאת רובם אני רואה פעם ב-21 יום, עם שיער קצר ועיניים אדומות.

של אנשים במדים באוטובוס וברכבת, מרוחים על החלון עם הפה פתוח, ומתעוררים שניה לפני שהם צריכים לרדת בתחנה. תמה הצפירה.
תייר אחד בא ושאל אותי מה זה הצפצוף הזה, ולמה כולם מתיישרים לעמידה זקופה, שותקים ומביטים ברצפה כשזה קורה,

ולמה רק הוא התחיל לרוץ בבהלה כשכולם מסביבו הקפיאו את חייהם.

הסברתי לו שרק אם יוכל לבוא איתי הוא יבין.

נסעתי לבית הקברות הצבאי, ובדרך סיפרתי לו על החייל עם האישה, ההורים, ששת האחים והילד שעתיד להיוולד.

הוא לא באמת הבין לאן אני גוררת אותו, ואני בטוחה שהוא התחרט על הרגע שפנה אלי ושאל את השאלה על הצפצוף הרועש הזה.

לקחתי אותו למקום מוגבה, שבו יש תצפית על כל הקברים של העיר. סימנתי עם היד את החלק הצבאי, העצום בגודלו.

הוא היה בשוק.

כשירדנו לשם, הסברתי לו שכאן הצבא הוא חובה, וכשמישהו נהרג בזמן שירותו בצבא, הוא ייקבר בבית קברות צבאי, והצפירה היא כדי לזכור את כל החללים שלנו שנהרגו במלחמות ישראל.

הוא הסתובב בין הקברים וראה את הבתים הקטנים ממתכת לנרות נשמה החמים.

הוא לא ידע איך לאכול כל כך הרבה מידע וכל כך הרבה נופלים - וכולם מעיר אחת בלבד.

איתרתי בעיניי את הקבר שחיפשתי. הוא היה מוסתר בעץ מדהים שגדל לידו, יחסית בפינה.

הלכתי אליו.
קראתי את המצבה, בעצבות רבה, בהשפלת עיניים של כאב, והדלקתי נר נשמה לתוך הביתן המיועד לו.

מאחוריי עמדו תשעה אנשים מבוגרים ונערה יפהפיה.

לא רציתי לשהות שם כל כך הרבה זמן, בעיקר כשהם הגיעו.

הלכתי משם בהקדם.
ביציאתי מבית העלמין, רדף אחריי התייר החוצה בדמעות.

מה הוא בוכה, עבר לי בראש, הוא לא מכאן בכלל,

איך הוא יכול להתחבר למשהו שלא נוגע אליו?
שיחזור לארץ השלום שלו, לכל הברבורים באגם, ולירוק שמסביב, לפה הוא לא כל כך מתאים.

הוא סיפר לי, שכאשר היה בן שש, הגיע אביו לארץ שלנו, כי רצה להתנדב לצבא.

והוא לא חזר.


הוא אמר שהוא ואימו לא מדברים, כך שלא שמע מאביו המון המון זמן והגיע לארץ לחפש אותו.

הוא סיפר שהוא שמח שפגש אותי ושהסברתי לו מה קרה ומה זאת הצפירה, ובכלל שגררתי אותו עד לבית העלמין,

כי שם הוא מצא קבר בודד, די מרוחק, ללא נר, וללא שרידי פרחים יבשים, והמצבה די מוזנחת, אך שמו של אביו חרוט עליה, באנגלית ובעברית.

הוא מת לאחר שאחרים הגנו על חייו ומתו למענו, וגם הוא הגן על חייל אחר, ולבסוף נהרג.

כך הכתובת על מצבתו אומרת,

ו'הגלגל מסתובב', חרוט על הקבר עצמו.

אחרי 1 ועוד 1 גיליתי שעשרת האנשים שעמדו מאחוריי כשהדלקתי נר בקבר, צעדו לעבר קבר אביו של התייר.

חייל אחד גבוה, לבוש מדים עם המון עיטורים וסמלים,

הדליק שם נר, והניח פתק גדול שבו כתוב במעט מילים כל כך הרבה:

'תודה'.

 

לטור הקודם: ים שהרבני מסכמת את פרויקט "שיא פורים"

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. רינה (18/05/2008 10:16:27)
2. אור (30/05/2008 02:34)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות