דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

בכיסא גלגלים

אפרת ועקנין
אפרת ועקנין היא בת 29, ילידת באר שבע. סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בן- גוריון, אמנית, מתנדבת באינספור עמותות. ואת כל זה היא עושה כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים.

קבענו לארוחת צהריים אצלה בדירה. הייתי מזמין אותה אליי הביתה, אלא שבכניסה שלי יש מדרגה קטנה. דבר זניח בחיי היום- יום שלי ושל עוד רבים אחרים, אבל מספיק כדי שאפרת לא תוכל להיכנס אליו. אל הפגישה שלנו הגעתי רכוב על אופניים. ומשום מה כל פנייה שביצעתי, כל פעולה שעשיתי, היו זהירות יותר מהרגיל. האפשרות שיקרה לי משהו קיימת תמיד, אך פתאום היא הייתה מורגשת במיוחד.

לאחר שהגענו אליה, היא החלה לשקוד על הארוחה. בזמן הזה אני הסתובבתי והתבוננתי, מנסה להבין את סיפורה של הדירה, ואולי דרכו, להבין את הדיירת שלו. מיקומו הוא גורד שחקים, שרבות מדירותיו מאוכלסות על ידי סטודנטים. כל הדירות בבניין בנויות בצורה זהה, ואף יצא לי להתארח כבר בכמה מהן, אולם דירתה של אפרת בכל זאת נראתה שונה למדי מכל היתר. מיטתה הייתה מכוסה בכילה, כמו מיטה של נסיכה מהאגדות, ולידה עמד כיסא גלגלים ישן, מקושט כמו עץ חג המולד. כל הקירות היו מכוסים לגמרי ביצירות אומנות מעשה ידיה. הרגשתי שהגעתי לבית של מישהי שיש לה מה להגיד.

האם נולדת עם נכות ברגליים? 
לא, עברתי תאונת דרכים כשהייתי בכיתה יב'. אתה רוצה גיל מדוייק? (היא עוצרת שנייה ומחשבת) שבע עשרה ושבעה חודשים. חציתי את כביש רגר, מול העירייה. בחור שנהג ברכב של הדואר פשוט דרס אותי. הנהג יצא אשם די מהר, כמובן. ובכל זאת, המשפט נמרח על תקופה של שבע שנים.

יש לך כעס כלפיו?
בהתחלה היה לי, אבל היום אני כבר לא חושבת עליו יותר מדי.

את מרגישה שהתאונה הסיטה אותך ממסלול חייך?
יש אנשים שהחיים שלהם נהרסים מדבר כזה. וזה באמת לא קל. ממש לא. ולא שאני מנסה להפוך את זה להרואי, אבל גם תאונת דרכים, שמצטיירת לרוב כדבר שלילי, צריך לדעת לנתב לכך שהיא תהיה דבר טוב. והחיים שלי טובים. אני השתניתי מאוד בעקבות התאונה. המון דברים שהיו נחבאים אצלי לפני כן, השתחררו. הייתי מאוד שקטה. להפגין אהבה זה דבר שהיה לי מאוד קשה פעם, והיום אני עושה אותו בחופשיות. אני חיה את הרגע, משתדלת למצות כל דקה מהיום. צריך כל הזמן לתת את המקסימום. לחיות כל יום כאילו הוא האחרון. כשאני רוצה לשתף אנשים בלהט הזה של העשייה, אני נוהגת לומר בחצי חיוך "עם הבגדים האלה אני מוכנה למות".

ואיך היחס מצד החברה לנכות?
לדעתי מדובר פה במערכת יחסים. וכמו בכל מערכת יחסים, זה עניין הדדי. תמיד קל לבוא בטענות לחזק, שבמקרה הזה הוא החברה. אבל זה משחק של פידבקים. דרך העמותות שאני פעילה בהן יוצא לי לפגוש הרבה נכים. רבים מהם מרגישים שמבזים אותם בכך שנועצים בהם עיניים ברחוב, כאילו שהם איזה חייזר. מה שהם לא מבינים, זה שגם אם בחורה בגובה שני מטר הייתה עוברת עכשיו, כולם היו מסתכלים. המבט נמשך למי ששונה, וכאן נכנס הגורם של הביטחון העצמי. גם עליי מסתכלים ברחוב, וצופרים. אני לובשת המון פעמים חצאיות קצרות, ואני בטוחה שהם מסתכלים, אבל על הרגליים שלי... אפילו פעם אחת שוחחתי בצ'ט, ומפה לשם סיפרתי לאיזה בחור שאני מבאר-שבע, ושאני על כיסא גלגלים. הוא ישר שאל "אה, את זאת עם החצאיות?"

מה לגבי הצד של כלל החברה? בשעות הלחץ יוצא לפעמים לשרוף שעות יקרות בחיפוש חנייה, למרות שיש המון חניות נכים פנויות. ובכל זאת, אף אחד לא חושב לתפוס אותן. זו התחשבות רצינית, את לא חושבת?
זו אכן התחשבות יפה, אבל הבעיה היא שעל זה הדגש בימינו, חנייה וקצבאות. אלה אמנם דברים מאוד חשובים, אבל שילוב הנכים בחברה ה"רגילה" חשוב יותר. לפני שאתה נכה, אתה בנאדם. ואמנם אני עושה כאן הכללה גסה, אבל המגמה היום היא שנכה צריך להיות בחברת נכים אחרים. צריך לדאוג שתהיה השתלבות. שוב, זה דורש גם הרבה מהבנאדם עצמו, צריך המון כוח. והפידבק שאתה נותן משפיע. אתה צריך להיות אותנטי, להתנהג בחופשיות. לא לנסות להיות מישהו שאתה לא. להסתובב ברחוב ולשיר, בקול. אנשים יסתכלו, ובסוף הם גם יחייכו, מניסיון.

במסגרת ההתחשבות, נגישות היא נושא שנותנים עליו את הדעת בימינו. איך ייתכן שאין נגישות לבנין "דילר" באוניברסיטת בן גוריון, שנבנה רק בשנה שעברה?
אוניברסיטת בן-גוריון היא דווקא מוסד מאוד מתקדם בעניין הנגישות, ולכן עובדה זו מעצבנת במיוחד. זה אמור להיות חלק מתכנית הבנייה של בניין בסדר גודל כזה, וזה לא היה. לא מדובר פה בפיצוצייה או בית קפה קטן, זה בניין באוניברסיטה! כדי להגיע לארומה אני צריכה לעשות עיקוף שלם, וגם כדי להגיע לשירותים יש לי חתיכת דרך לעבור. גם הרמפה שמובילה לספרייה היא תלולה מדי, אי אפשר לעלות אותה עם כיסא גלגלים.

לי אין בעיה להגיע לבניין הזה דרך המדרגות. למה שיהיה לי אכפת שאת לא יכולה? איך זה נוגע לי?
תראה, אם אין לבנאדם את המודעות החברתית הבסיסית, הוא צריך לשאול את עצמו "מה אם?" לא מדובר פה באיזו מחלה תורשתית, שאין סיכוי שתגיע אליך. גם לך זה יכול לקרות, בכל רגע נתון כמו שזה קרה לי. לא שהנכות עצמה היא כל כך נוראית, לי אפילו יצאו ממנה המון דברים יפים. הבעיה האמיתית היא כל הקשיים הנוספים שמערימים עליך, למשל חוסר נגישות. הבעיה היא לא אצלי, אלא אצל מי שלא בונה את הרמפה.
האם את מכירה מקרים שבהם לחץ ציבורי, כמו ה"תו החברתי" או כל גורם אחר, הצליח לגרום למקום ליצור תנאי נגישות שלא היו שם קודם לכן?
קודם כל, יש בימינו יותר מקומות שאין בהם נגישות, מאשר מקומות שיש בהם. במסגרת הפעילות הפרטית שלי הצלחתי להפוך כמה וכמה עסקים לנגישים. זה קשה והפעילות של ה"תו" מבורכת. צחי מ"עשן הזמן" למשל, שיפץ את הכניסה שהייתה תלולה מאוד, ובנה רמפה סבירה, כי היה לו אכפת. הוא עשה זאת מתוך נכונות והבנה, וזה היה דבר גדול מבחינתי.

סדר היום שלך מאוד עמוס, אפילו אמרת לי שאת בקושי רואה את המשפחה כי אין לך זמן. את הזמן הזה את מקדישה בעיקר לעמותות וארגוני סיוע שונים. בימינו, כשכל אחד בעיקר עושה לביתו, מאיפה מגיעה ההתעסקות בנתינה לאחרים?
עוד מכיתה ז' הייתי פעילה בעזרה לזולת, ומאז התאונה אף קיבלתי כוחות נוספים. הבנתי שזה הבית שלי, זו העבודה שאני רוצה לעסוק בה. ההגשמה העצמית שלי היא דרך העזרה הזאת, זה בא מהרגשה פנימית. אחרי הרבה שנים הבנתי שזה מה שעושה אותי מאושרת. הכל שווה את החיוך שאתה מקבל מאחרים, וזה מתפשט לך על הפרצוף.

בתום הראיון לקחתי מאפרת יצירות שהכינה בעצמה. אין דרך טובה יותר להכיר אדם, מאשר לראות את מעשה ידיו. מאוחר יותר, כשהסתובבתי בעיר, התחלתי לשים לב פתאום שישנם מקומות שהיא לא יכולה להגיע אליהם. אמנם ההכרה בכך לא שינתה את המציאות, אבל להיות מודעים לבעיה הוא הצעד הראשון, מתוך אמונה שיהיו צעדים נוספים בעקבותיו.


בתו החברתי מחפשים מתנדבים לתפקידי בקרה, פרסום וגיוס - לחצי שעה עד שעתיים פעם בחודש. לפרטים נוספים הנכם מוזמנים לצור קשר במייל TavHevratyBS@gmail.com 

הקליקו והגיבו לכתבה זו
הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות