דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

"מרגש, מלמד ומעורר מחשבה"

מילים הן רק נחמת רגע. חיים אברהם.

זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לפעילות של חברה טובה, והרגשתי צורך לספר לכולכם על יום העיון בנושא כתיבה כתראפיה. הרבה זמן שלא נכחתי בפעילות משמעותית כל כך.

געגוע שנמתח עד קצה הזמן
"הגעגוע נמתח עד קצה הזמן, ונתקע, בְּהֶמְיַת הלב. מלים הן רק נחמת רגע, כגלולה מרה של זכרון. והכאב מפלח כל חדר". מילותיו של חיים אברהם, אביו של בני ז"ל (שנחטף על ידי חיזבאללה), חדרו לליבי ונותרו שם. האיש הזה, שהיה עיתונאי וכתב ספרי ילדים, סיפר איך כתיבתו השתנתה בעקבות החטיפה. לכתיבה יש מקום שעוזר להתמודד ונותן לו המון כוחות. חלק משיריו עסקו באירועי החטיפה ובאירועים שבאו בעקבותיה, אבל יש ביניהם גם שירי אהבה. ניכר היה שהוא התרגש מאוד, וברגעים מסוימים אף הזיל דמעות. נדהמתי לראות איך הוא מספר על אירוע החטיפה בצורה מעורבת, רגשית וחזקה כל-כך. חיים הוציא לאור ספרי ילדים וספרי שירה, וכעת מחפש הוצאה לאור שתתמוך בו בהוצאת ספרו החדש לאור.

צוואה של ילדה בת 15
בת-חן שחק הייתה צריכה להיות בערך בת-גילי היום. אבל היא לא. היא נהרגה בפיגוע בדיזינגוף סנטר בשנת 1996, בדיוק ביום הולדתה ה-15. איילת, אמא של בת-חן ז"ל, בכלל לא ידעה שהבת שלה ניהלה יומנים - הם נתגלו רק במהלך השבעה. איילת הקריאה לנו ממילותיה של בת-חן: "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר, זה עושה אותי לבן אדם מאושר..."
את היומן הראשון התחילה לכתוב בת-חן כבר בכיתה ד', ושם סיפרה איך היא ניצחה את מלחמת המפרץ, על ידי התגברות על הפחד מהמסיכה והמלחמה. בכיתה ה', בת-חן השתמשה ביומן כדי להתמודד עם חיים לא-פשוטים ואמא מעצבנת, הכניסה הומור והודתה ש"היומן הופך לי את החיים ליותר יפים". בכיתה ו', כתבה בת-חן על התאהבות: "אהבה זה דבר נפלא... כל אחד בהתחלה מתבייש ואחר-כך אומר מה יש... אהבה זה דבר שאף פעם לא נגמר... אהבה זה כמו מחברת, נגמרת אחת מתחילה אחרת...".

היומנים של בת-חן מסייעים לה היום בהתמודדות. איילת שחקמשפחת שחק התלבטה, האם לפרסם את יומניה של בת-חן. שנתיים וחצי לאחר הפיגוע, מצאה המשפחה את היומן האחרון, היומן שנכתב בחופשה שבין כיתה ז' לכיתה ח'. את היומן פתחה בת-חן בבקשה לקורא, שלא יקרא את כתביה: "אעריך אותך אם תתגבר על סקרנותך ולא תפתח... חטטנות זו איננה תכונה טובה". מצד שני, בהמשך הטקסט אומרת בת-חן, שאולי הקורא יגלה יום אחד את הטקסט הזה מפורסם בעיתון או במקום אחר. איילת, שעשתה את עבודת התזה שלה בנושא כתיבת יומנים, סיפרה שלכותבי יומנים יש דילמה: מצד אחד, רוצים שאיש לא יקרא. מצד שני, רוצים שהיומן יתפרסם. בטקסט "מה אני רוצה להיות כשאגדל" מתארת בת-חן מקצועות שונים שהיא חולמת עליהם, ובסוף כותבת על רצונה "להעביר רגשות ומחשבות דרך מילים, שיחד משתלבים ויוצרים שירים". המשפחה החליטה לראות בטקסט זה, וברמזים אחרים, את הצוואה של בת-חן - להעביר רגשות ומחשבות דרך מילים. להצליח לרגש אנשים דרך מילותיה שנכתבו ביומנים.

כתביה של בת-חן פורסמו לא רק בעברית: היומנים תורגמו גם לאיטלקית, הולנדית, ערבית, יפנית וגרמנית. ביום העצמאות ה-60 למדינה, ייצא הספר גם באנגלית. איילת הוסיפה וסיפרה על נסיונותיה להכנסת הז'אנר גם לבתי הספר בארץ, באמצעות לומדה מיוחדת שפותחה לצורך זה. דרך עבודתה של איילת יכולתי להבין את מה שהיא מגדירה כ"כוחם הכפול של היומנים": מצד אחד, היומנים עזרו לבת-חן להתמודד עם קשיי היומיום של החיים בארץ בצל הטרור. מצד שני, היומנים האלה עוזרים למשפחת שחק להתמודד היום עם האובדן והשכול.

חיינו הם סיפור 
המרצה האחרונה שפגשנו הייתה ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית. היא סיפרה על הגישה הנראטיבית בפסיכולוגיה, גישה שלפיה האדם הוא סיפור חייו. דרך טקסטים ספרותיים, דרך קטעי שירה ודרך כתבים מקצועיים, ראינו את האופן שבו אנשים מתמודדים ומתקשרים דרך כתיבה. מסתבר, שאפשר לשנות באופן משמעותי את האופן שבו אנשים רואים את עצמם ואת האופן שבו הם מתמודדים עם החיים, אם עוזרים להם לשנות את הנראטיב שלהם. כל אחד יכול לכתוב את סיפור חייו - צריך רק להסתכל על החיים, לבחור את נקודות העצמה שלך, ומשם להתחיל. העולם בנוי מסיפורים, כל השאר הוא תיאוריה. ד"ר עדנה כצנלסון

לעיתים, השינוי בנראטיב לוקח שנים. כך למשל, שמענו על המשורר רוני סומק, שבילדות ראה את עצמו בתור "הילד המגמגם": "היום אני מדבר לזכר המילים שנתקעו לי בפה, לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות".

השיחה עם פסיכולוגית גם עזרה לי להבין איך הכתיבה עוזרת מבחינה מקצועית - היא מארגנת ומסנכרנת את האירועים, ועוזרת לאדם ליצור סדר ותחושת שליטה בחייו. זה סוג של טיפול עצמי - אוטותרפיה. היא מאפשרת לאדם לתקשר עם העולם החיצוני, אבל ב"אזור ביניים", שבין האדם עם עצמו ובין האדם עם הזולת. היא מעמיקה את המודעות שלו ואת היכולות הרגשיות שלו. אחרי שני המפגשים החזקים עם חיים אברהם ואיילת שחק, יכולתי כבר לראות דוגמאות מוחשיות לנגד עיניי ולהבין בדיוק איך כל הידע המקצועי והפסיכולוגי יכול להיתרגם להתמודדויות של אנשים כואבים בחיי היומיום. גם ד"ר עדנה כצנלסון חוותה שכול - דודה נפל במלחמת השחרור ואחיה נפל במלחמת יום הכיפורים. דווקא מפני שהיא באה בכובע של "מרצה מקצועית", התרגשתי מאוד לשמוע אותה קוראת את השיר שכתבה על אחיה: "אל אלוקי צבאות... הוא הבן היחיד שאותו אהבנו... איך שלחת ידך אל הנער"?

אז איך אוכל לסכם את היום הזה, שהיה כל-כך מדהים, מרגש, מלמד ומעורר-מחשבה?
אולי על ידי כתיבה. אני אכתוב לאתר של חברה טובה, ואזמין את כל הפעילים להגיע גם ליום העיון הבא.

בעצם, עשיתי את זה עכשיו.

הקליקו כאן והגיבו לכתבה זו

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אילת שחק (18/12/2007 08:07:46)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות