דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

על האדישות

כמה פעמים עברנו לידו? מי זוכר.

זהו סיפור על אדישות – גם שלי, התעלמות (שוב, גם שלי), וסוף רע שיכול היה להיות הרבה יותר רע אם לא היינו מתעקשים בזמן לשוב להיות מה שאנחנו – בני אדם.

סיפור שהיה כך היה
השבוע באחד הערבים, הגעתי מאוחר ל
מוסררה לפגוש את החניכים. כשהגעתי, אורות המגרש היו כבר כבויים, והחניכים היו על סף הליכה הביתה (הגעתי מאוחר מאוד, ואפילו שהודענו להם מראש הם לא יכלו להישאר עד מאוחר כל-כך). כיוון שמיהרתי אליהם וכיוון שהיו עוד המון אנשים שהיו עדים לכך, התעלמתי מאדם מבוגר (בסביבות שנות ה-50 לחייו) שישב וישן על ספסל הבטון. כשסיימתי עם חניכיי וכל אחד הלך לדרכו, חזרתי לאותו זקן. ניסיתי לתקשר איתו והוא לא הגיב לשום גירוי קולי, בכלל זה צעקות - אולם הוא היה בסדר מבחינה רפואית (השתעל מדי פעם וכו'). על-אף שנראה היה בסדר, היה ברור דבר אחד – את הלילה הוא לא שורד. במיוחד לא לאור ריח האלכוהול שהיה באוויר. לאחר כמה ניסיונות יצירת קשר, החלטתי להתקשר. תחילה התקשרתי ל-106 וביקשתי לדבר עם עו"ס תורן. היא הודתה על הדיווח ואמרה שתדאג שתגיע משטרה. החלטתי לחכות שם עד שתגיע (אני לא יותר מדי סומך על המשטרה...). אחרי עשרים ומשהו דקות התקשרתי להתייעץ עם עדיאל – חבר טוב ופראמדיק, לגבי כמה זמן לחכות למשטרה בלי להעיר את הזקן, או במילים אחרות – אחרי כמה זמן המתנה כבר חיוני להעיר אותו כדי שלא יגרם לו חס וחלילה נזק. עדיאל אמר שאפשר לחכות עד שתגיע המשטרה, ובהנחה שהוא לא שם יותר מדי זמן ושהוא אכן משתעל, זה בסדר - אבל אין סיכוי שהוא יחיה בבוקר אם הוא נשאר שם. אחרי עוד עשרים ומשהו דקות כבר החלטתי להתקשר ישירות למשטרה. "זקן, בסדר כרגע, ישן, לא מגיב לגירוי קולי בכלל, מול מנהל קהילתי מוסררה. כן, הוא לא עונה. איך אני יודע שהוא בסדר בנתיים? הוא משתעל וזז מידי-פעם קצת. אם לדעתי הוא זקוק לסיוע רפואי? לא בטווח הזמן המיידי, אבל אם הוא לא יילקח מכאן בשעה הקרובה אז הוא יהיה חייב סיוע". כנראה משהו בתרשימי הזרימה של תפעול אירוע במוקד המשטרה גרם להם להחליט שזה חשוב, אך עם זאת עדיף להעביר את כל העניין למד"א. אחרי פחות מדקה מד"א מתקשרים אלי ומאז – חייבים להודות – הכל התנהל במהירות הבזק. תוך דקות בודדות האמבולנס כבר חבר אליי. במדרגות נתתי לאנשי מד"א את סיפור המקרה (כולל קימה כושלת, נפילה וחבטה בראש שקרו בזמן ההמתנה). משנאלצו, העירו את האדון בלחץ פיסי ולאחר מכן הוא ענה במילמולים אך לא יכול היה לקום. תוך שהוא נישא על כתפיהם של שני אנשי מד"א, הם פינו אותו לבית החולים. בדקות שעברו עד שפינו אותו עוד ניסו לתחקרו, לשאול לשמו, לנסות להסביר לו שאסור לו להיות בחוץ בלילה ובנוסף - טילפנו בעצמם מיד עם ההגעה לזירה למוקד וביקשו שתגיע משטרה – וגם לקריאתם לא נענתה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?
אני לא נאיבי, ברור לי שבמידה ולזקן הזה אין בית, אז למחרת בבוקר עם שחרורו מבית החולים הוא חוזר לרחוב (מה לעשות, היחידה לדרי רחוב בעיריית ירושלים מתקשה לפעול במצבתה הנוכחית ובצדק), אולם בלקיחתו מהרחוב לבית החולים ניתן לו צ'אנס נוסף לחיות. במיוחד, אם הנדון איננו דר רחוב. ומי שׂמֶנוּ שנדון את אותו האדון לכליה על-פי תמונת ערב אחד?
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי את אותו האדון באותו הערב ראו עשרות אנשים "ישן", כולל אותי. אפילו כשעמדתי לידו והרצתי טלפונים או סתם ניסיתי להעירו באופן שאי-אפשר לפספס, עברו אנשים, ולא בודדים - והתעלמו. וכל בר-דעת, וכן – אני לא מתחמק מאחריות – אני בתוכם, הבין שהנדון לא ישרוד את הלילה. הבין והתעלם. חשוב לי להזכיר כי לא עליו אני בוכה – כי עלינו. על שהגענו לתהומות האדישות וההתעלמות, על שהצלחנו לגרום לתבונתנו לצלול גם כשצלילתה חורצת גורלות. על שאי-האמון בבני-אדם הביא אותנו כבר לא להאמין בנתינת הצ'אנס הנוסף לאדם לחיות. יכול להיות שתגידו שאני סתם כותב הכל מתוך אי-שקט פנימי, אבל ב-55 הדקות בקור הירושלמי שבמהלכן חיכיתי ליד אדם שכחברה חרצנו את גורלו, לא ניתן היה לעצור את ההירהורים...

אחרית דבר והבהרות
הסיפור הזה הופץ על-ידי במייל השבוע, וקיבלתי עליו לא-מעט תגובות. בעקבותיהן, הוספתי עוד כמה מילים.

הרבה אנשים שאלו אותי שתי שאלות:
1. האם זה מבוסס על סיפור אמיתי? אז זה לא מבוסס על סיפור אמיתי. זה סיפור אמיתי. מהרגע שהתחלתי לנסות להעירו ועד ללקיחתו ישבתי 55 דקות עם זקן ישן, שכחברה חרצנו את גורלו.

2. האם הוא דר רחוב? ובכן, התשובה מעט מורכבת. לא ניתן לדעת בוודאות, כשאתה נמצא בסיטואציה. מחד, ייתכן ומדובר באדם זקן ששתה באורח מקרי יותר מדי, ונעצר באמצע דרכו הביתה. משמע, חובה היה להצילו, גם לתפיסת האנשים הקפיטליסטים האנטי-חברתיים ביותר. מאידך, ייתכן שהוא דר רחוב קבוע, שבמקרה נתקע על ספסל הבטון מול מתנ"ס מוסררה - ואז ניתן, לתפיסת אנשים מסוימים, לומר שהצלתו רק גורמת לנטל ציבורי. 

מה שברור הוא, שלא ניתן לקבוע. וגם אם ניתן היה, אני לא רואה לעצמי זכות בתור עובר-אורח להיות קובע גורלות. מי שׂמֶנוּ? ברור גם, שהאדישות לא נבעה מתוך הבחנה גרידא שהוא "דר רחוב". בלי קשר לאמירה הערכית שהובאה לעיל (וגם זה לא משנה, אבל מאחר שנשאלתי אני עונה) - על-פניו לא היו לו מאפיינים ויזואליים של דר רחוב. הייתה התאמה מלאה בין בגדיו על כל שכבותיהם (הוא גם היה לבוש טוב), היו לו נעליים שתאמו באופן ברור את סגנון שאר מלבושו, הוא ישן במקום לא סביר לדר רחוב מיומן (על ספסל בטון, כאשר כל דר רחוב מעדיף ספסלי עץ כי הם חמים יותר, ללא שמיכה שפעמים רבות בחורף יש לדרי רחוב, במקום שאינו מוגן מרוח כמו שדרי רחוב עושים בחורף, לא החזיק ניילונים ברשותו כלל וכו'). מבחינת נתונים קרים ניתן להעריך (שוב - להעריך, לא לפסוק) כי מדובר בזקן שאיש לא דואג לו, שבמקרה שתה באותו יום לשוכרה.

בשתי האפשרויות, האופציה של פינוי לבית חולים, מעבר להצלת חייו בנקודת הזמן המסוימת, תגרום לו לפגוש בבוקר בבית-החולים עו"סית שבמקרה של דרות-רחוב תנסה להפעיל את היחידה לדרי רחוב של העירייה, שאולי תצליח לעשות משהו עם הבחור, ובמקרה של סתם זקן לא תגרוםנזק. ושוב - מבחינה ערכית - להבנתי זה כלל לא משנה. מי שמנו כי נכריע?

הכותב הוא סטודנט לחינוך ומקרא, בתוכנית "רביבים" של האוניברסיטה העברית

הקליקו כאן והגיבו למאמר זה

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. הדס (20/01/2008 14:47:30)
2. ים (20/01/2008 16:41:31)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות