דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

ענן של ערפל

משלחת של פעילי חברה טובה ביקרה במשפחתו של החייל הנעדר מג'די חלבי. ים שהרבני מביאה את הסיפור.

ככל שממשיכים לטפס על ההר,
כך הערפל מתערפל עוד יותר.
כך רואים פחות דברים,
נעלמים.
המקום כל כך קטן.
אבל כל כך גדול.
וכל כך הרבה משפחות עם אותו שם משפחה.
חלבי.
אבל מזל או יותר נכון חבל,
שיש משהו אחד, שעושה את המשפחה הזאת לכל כך ייחודית.
מג'די.

מג'די חלבי.
המוגדר כנעדר מ-25/5/05.
שלוש שנים בחוסר ידיעה.
עד שמצאנו את הבית,
הרגשות של פחד, בלבול, חוסר ודאות, אולי אפילו שנאה לכל המקרים האלה של ההעלמות והחטיפות,
התערפלו עם הערפל.
שלטים, אנשים שמכירים ומכוונים, הכול גורם לי עוד יותר להתקרב לפחדים, לחששות.
המון שלטים, המון.
זה רק הולך ומתגבר.
אנחנו מתקרבים למקום שאין בו מוצא.
בית גדול,
עם מעט מדרגות שמלמטה נראות כל כך גדולות וארוכות, הדרך אל הנצח,
הדרך לשמוע עוד סיפור כזה, שההרגשה של אחרי כבר ידועה מראש.
טיפסנו במדרגות לאט לאט,
החלון כבר היה פתוח, מבעד לחלון ראינו תמונות, ופליירים, ואת האח.
הקשנו בדלת.
הוא פתח.
מסכן, בטח כל יום נופלים עליהם אנשים,
הוא כבר לא התרגש.
הוא היה אדיש מהרגיל,
חיכינו בחוץ בעודו מנסה למצוא את האב, ששכח לגמרי שאנחנו מגיעים.
הוא לא עונה לטלפון. מלחיץ.
נכנסנו בחוצפה הביתה והתיישבנו על הספה בלי שום הזמנה.
יש סיכוי שהוא ראה את זה מוזר, ואני לא מאשימה אותו בכלל,
הוא ישב מולנו. שתקנו...
ניסינו לתקשר איתו,
איתן, האח.
היה שקט מהרגיל,
מבט עצוב,
מבט בודד,
של ילד שלא יודע איפה אח שלו... וכולם באים ושואלים שאלות, אבל אין לו איך להגיב,
הלוואי והיה לו,
הלוואי והוא היה יכול לענות על שאלה כלשהי...
הכול בערפל, בחוסר ודאות.
"אתה לומד?" שאלתי.
איתן צקצק לי בשלילה.
"עובד?"
אותה התשובה.
"מה אתה עושה?"
כלום...
"משחק כדורגל?"
כן...
"רואים, חלוץ הא?"
כן... *חצי חיוך*.

האימא הגיעה.
הוא ברח לחדרו, הרגיש כל כך לא בנוח.
שאלנו קצת את האימא שאלות,
4 ילדים יש לה,
4 ילדים מוצלחים.
הראתה לנו תמונות בגאווה,
חיכינו לנזמי, האבא.
שעדיין לא הגיע.
חיפשו אותו בכפר, בבתים הקרובים, הוא מגיע.
חיוך, לחיצת יד.
"הוא משך 50 שקלים מהכספומט הקרוב,
והמשיך למסעדה הקרובה שחברו הטוב עובד שם,
קנה פחית קולה,
נפרד לשלום,
אין לנו תחבורה מכאן למרכז מסחרי בחיפה,
לכן הוא תפס טרמפ לבסיס,
אבל לא הגיע עד לשם..."
משפטים מהדהדים,
פיצוץ,
נבהלתי...
פיצוץ של בול העץ בתוך האח הקפיץ את ליבי.

כבר עוד מעט 3 שנים.
התקווה הזאת בעיניים, התקווה הזאת בלב,
נותנת לי, שלא איבדתי שום דבר,
להמשיך לחפש.
לא יודעת את מה, אבל להמשיך לחפש.
להמשיך לפעול, לא להפסיק לרגע.
האימא בוכה ובוכה, ובצדק, אמא שקשורה לבנה ולא יודעת מה איתו. לא ערב אחד שיצא מהבית ולא אמר לאן וחזר יום למחרת, אלא כבר מעל שנתיים וחצי! שידעה בדיוק לאן הלך!
אבל עקבותיו דעכו בדרך...
האבא חזק, לא נשבר.
לא מראה חולשה.
אבל מראה המון תקווה.
שני הפכים יושבים האחד ליד השנייה.
אם רוצים להאמין שהכול איתו בסדר מסתכלים על האבא.
ואם קשה להאמין, וחוששים שכבר אין תקווה, מסתכלים על האימא.
הוא היה ילד מקסים, ניגן בגיטרה, והאור שהפיץ כשנכנס לחדר היה הילה גדולה מאוד שאי אפשר שלא להסתנוור.
התמונות שלו בכל מקום.
והפלייר עם ה-10,000,000 דולר שינתנו למביא פרט קטן עליו מפוזר בכל הבית.
צריך להביא את הנושא ליותר מודעות.

הם סיפרו: "איתן רוצה לשרת בקרבי, וכבר יש לו תאריך גיוס, השני פחות מעוניין בקרבי,
אבל בצבא הם ישרתו,
מפני ששניהם חיים במדינת ישראל וזוהי חובתו של כל אזרח לתת את חלקו".
הלוואי וכל אזרח כאן היה מרגיש את הקרבה הזאת למדינה.
הלוואי וכל הורה היה דוחף את בנו להתגייס ולתת מעצמו.
הסתכלתי בהערצה עליהם, על כולם.
מהאח, לאבא, לאימא, לתמונה.
התמונה של מג'די.
איזה עיניים טובות יש לו, רואים שהוא בנאדם טוב.
מבט חודר,
חודר ישר ללב.

יצאנו,
לחצנו ידיים,
"אנחנו עוד נחזור" הצהרנו.
יצאנו החוצה, קר.
הערפל התגבר,
או שזהו רק רגש מעורפל.
נכנסנו לרכב,
התחלנו לנסוע.
מפלסים דרך בעננים,
שקטים.
לא אומרים הרבה.
רואים בדרך ילדים,
בני גילו,
תופסים טרמפים בחזרה לכפר,
בערב.
צמרמורת.


זעקה - שמישהו טוב יראה אותם וייקח אותם בשלום הביתה.
זעקה - שמישהו טוב יראה אותו, ויחזיר אותו בשלום הביתה.
זעקה.

 

הקליקו כאן והגיבו

 

לכתבה הקודמת: הביקור בבית משפחת רגב

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. לוטם (13/01/2008 21:15:43)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות