בשנים האחרונות נוסדות עוד ועוד עמותות לחלוקת מזון לנזקקים. הכוונה, כמובן, טובה: אזרחים שנמאס להם להעלים עין מול המשבר הכלכלי-חברתי מתאחדים במטרה לעשות מעשה. מיואשים מול אוזלת ידה של המדינה, הם מחליטים למלא בעצמם אחר הציווי המוסרי המתבקש, ולדאוג לכך שהמילה "רעב" תימחק מהלקסיקון הישראלי. זהו מעשה יפה ואצילי, מעורבות חברתית מהמדרגה הראשונה. אך בחינה מדוקדקת מעלה שהסכנות מאחורי יוזמות שכאלה עלולות להיות גדולות יותר אף מהיתרונות הפוטוגניים. באופן פרדוקסלי, חלוקת מזון לנזקקים אמנם מונעת רעב בטווח הקצר, אך מנציחה אותו בטווח הארוך.
לכאורה, במקרה של העמותות לחלוקת מזון, כולם מרוויחים. העניים מקבלים אוכל, ללא סחבת בירוקרטית המאפיינת מנגנונים ממשלתיים. המתנדבים בעמותות מסופקים ומחויבים, מאחר והפידבק על הפעילות מיידי וחם. גם הממשלה עצמה מקבלת את היוזמות הללו בידיים פתוחות. במקרים רבים נרתמים כלי התקשורת לסיוע העמותות, ויוצאים בקמפיינים משותפים – בעיקר לקראת החגים. שני המרוויחים האחרונים – הממשלה וכלי התקשורת – ראוי שיעוררו חשד בלב הקורא. לא פלא שהממשלה משבחת את פעילות העמותות, שלמעשה מאפשרות לה להמשיך ולהתעלם מהשלכות המדיניות הכלכלית. במובן זה, העמותות מכבות את השריפות שהממשלה עצמה הציתה. במקום להישיר מבט אל מגיפת העוני ולפעול למיגורה, המדינה מעבירה את האחריות לנזקקים לידיהם הפרטיות של נדבנים.
שאלות רבות יכולים כלי התקשורת לשאול את הממשלה. כיצד הגיעו שיעורי העוני למימדים כאלה? מה נעשה כדי להבטיח ביטחון תזונתי לכל אזרח בישראל? האם משרד הרווחה ערוך להתמודדות עם הנזקקים? אך דומה שהשאלות הללו נשכחות בקרנבל הנדבנות שיוזמים כלי התקשורת עצמם. מגוף ביקורתי וספקני, המחייב את הממשלה למלא את תפקידה, הפכו כלי התקשורת לביצה של תרומות פוטוגניות. התרומות האלה אמנם מצטלמות היטב, אך אינן משנות במאום את המצב לאשורו. אמנם, כך יכולים "ערוץ 10" או "ידיעות אחרונות" לטפוח לעצמם על השכם ולהרוויח עוד כמה נקודות זכות בדעת הקהל, אך לא זה תפקידם. העיתונות לא נועדה כדי לגייס לחמניות לנזקקים, אלא כדי לשאול כיצד יתכן שבמדינה מתוקנת אנשים צריכים להתחנן ללחם.
בעוד שהממשלה וכלי התקשורת מרוויחים מהמצב הקיים, הנפגעים העיקריים הם הנזקקים. בהיעדר מדיניות כלכלית הוגנת, הם מוצאים עצמם נסמכים על טוב ליבם של צדקנים, שעשויים לתרום את הונם למטרה אחרת כבר ביום המחרת. יתרה מכך, את מקומה של התקוממות המונית, של הפגנות ומחאות בקנה מידה נרחב, תופסת דממת אלחוט. כל עוד יוסיפו העמותות למלא את תפקיד הממשלה לא יתקוממו השכבות החלשות נגד המדיניות הממשלתית.
ראוי היה כי הפעילים החברתיים העושים את זמנם בחלוקת מזון לנזקקים ישקיעו את הזמן הזה בארגון פעולות מחאה נגד המדיניות הממשלתית שהובילה להזדקקות.
הקליקו כאן והגיבו למאמר
